לצערנו הרב, פעמים רבות אנו שומעים בחדשות על מקרים טרגיים של אלימות קשה בקרב עולי אתיופיה.
כידוע, בקרב עולים אלה גבוה במיוחד שיעור הנשים הסובלים מאלימות במשפחה וגבוה מאוד בשיעור יחסי לאוכלוסיה,
מספר הנשים שנרצחו בידי בני זוגן.
לא אחת נשמעות טענות כי הסיבה לכך טמונה בממסד הישראלי בכלל ובעובדות הסוציאליות בפרט, אשר "מכניסות לראשן של הנשים רעיונות" אשר מקוממים עליהן את בני זוגם וגורמים להם להתנהג באלימות. טיעון זה קומם אותי ביותר וברצוני להתייחס אליו.
אין ספק כי רובם של העולים מאתיופיה עוברים שינוי תרבותי עצום וצריכים "לדלג" על פני עשרות שנים לפחות, של קידמה, טכנולוגיה
וקשה מכל, חווים משבר תרבותי, חברתי.
באשר להיבט האחרון הרי שבאתיופיה היה המבנה המשפחתי פטריאכלי מובהק כאשר הגבר שלט במשפחתו והאישה היתה נתונה למרותו. האיש פרנס את משפחתו והאישה עבדה בעבודות הבית וגידלה את הילדים. בנוסף נהוג היה  כי אדם אתיופי שעזב את משפחתו,לא חויב לזון את האישה והילדים שהשאיר מאחוריו. כשהגיעו העולים לארץ השתנו אורחות חייהם מהקצה אל הקצה. מעמדו של הגבר כבעל משפחה התערער פלאים לאחר שאשתו למדה כי בארץ, זכויותיה אינן נופלות מזכויותיו של האיש, כי ביכולתה לצאת לעבוד להתפרנס ובכך לקנות שליטה על חייה וכי בן זוגה אינו רשאי להכות אותה כפי שעשה באתיופיה. עוד למדו הגברים האתיופים כי בין אם ירצו ובין אם לאו, יש להם אחריות כלכלית לגבי הצאצאים שהביאו לעולם.

בנוסף, הנשים, ככלל, רכשו מהר יותר את השפה העברית, עובדה שסייעה לקליטה קלה יותר.
(גורם נוסף המערער את מעמדו של הגבר האתיופי הוא איבוד הסמכות ההורית, אולם אין כאן המקום לדון בכך).
שינוי התפיסה של האישה את עצמה ובעקבות כך השינוי בהתנהגותה ובהתייחסותה לבן זוגה, אכן מובילים להתנהגות נגדית אגרסיבית של הגבר שחש איבוד שליטה מוחלט, תסכול וחוסר מוצא ואם כך אולי צודקים אלה שיוצאים כנגד הנחלת נורמות מערביות לעולים מאתיופיה?

לעניות דעתי, טיעון זה הינו פטרנליסטי, מתנשא,לא מוסרי ולא מוצדק.
לאיש אין זכות לכפות על מחצית מאוכלוסיית עולי אתיופיה, כפיפות לתרבות שמעצם מהותה מפלה אותה לרעה ושמה אותה במקום משני ונחות. כאשר הנשים עצמן הפנימו את נורמות התרבות המערביות, (וגם אם לא, כפי שאבהיר בהמשך) לא ניתן בשם כיבוד המסורת, כביכול, להכריח אותן להמשיך לחיות בצל תרבות המפלה אותן לרעה.

סוציולוגים, אנתרופולוגים ואחרים מאדירים את יופייה של ה"רב תרבותיות" לפיה יש לכבד כל תרבות באשר היא, אין לבקר תרבויות שאינן מערביות ולהתבונן בהן "מגבוה" בעיניים מערביות אלא להתייחס לכל תרבות בכבוד הראוי לה וללא שיפוטיות. ביקורת קשה על עמדה זו קראתי לא מזמן באוטוביוגרפיה המרתקת של איאן חרסי-עלי "כופרת" (הוצאת כנרת זמורה ביתן) בקצרה אומר כי בספר מתארת המחברת את קורות חייה מעת היוולדה בסומליה בקרב משפחה מוסלמית אדוקה ועד להיותה חברת פרלמנט בהולנד ולאחר מכן חוקרת בארה"ב. באשר לעניינינו, לחרסי-עלי ביקורת נוקבת על הפרמסיביות הרבה בה מקבלים במערב את אורחות החיים המוסלמיים. חרסי עלי טוענת כי בשם הדמוקרטיה והאידיאולוגיה הרב תרבותית לא תקבלנה בנות מוסלמיות חינוך מערבי בסיסי אשר יאפשר להן לבחור בעצמן את הדרך בה הן רוצות לילך, אף לא יתכן כי בשם אותה אידיאולוגיה ליברלית מערבית, יעקדו אלפי בנות מוסלמיות לשולחנות מטבח הולנדים ותבוצע בהם ברית מילה. 
בדומה, ניתן למצוא בארץ יחס סלחני ומוותר ל"רצח על כבוד המשפחה" (ביטוי מחריד כשלעצמו) משום שע"פ עמדה רווחת יש להניח למוסלמים לפעול ע"פ דתם ואמונתם ואם אלה מצדיקות  רצח בשל בגידה, חשד לבגידה וכיוצ"ב, אל להם, לסוכני החוק במדינה להתערב בכך.

דוגמה למתח שבין קבלת התרבות האחרת וכיבודה לבין שימור דפוסים מפלים ופוגעים אצל יהודי אתיופיה הוא הקמת מוסד הגישור האתיופי "בהליצ'ין "שם יושבים חכמי העדה האתיופית, ה"שמגלות" ועורכים גישורים בקרב בני העדה האתיופית. באתר האינטרנט של "בהליצין" ניתן לקרוא, בין היתר כי "השמגלוץ'  משתמשים בשיטות מסורתיות, הפונים מקבלים ומכבדים את השמגלוץ' מתוך מתן כבוד למבוגרים כפי שהיה נהוג באתיופיה. צורת הטיפול היא בין אישית, השמגלוץ' לא רק פותרים את בעיות סכסוכים בין בני הזוג או בין בן אדם לחברו, אלא גם מנחים ומדריכים את הפונים בחשיבותה של שמור התא המשפחתי ועל אחריותם לגידול וטיפוח ילדיהם.  כל השמגלוץ' עברו קורס הכשרה על המערכת החדשה בארץ. עבודתם משלבת את מה שהיה נהוג בעבר למציאות החדשה של ההווה..."
(קישור לאתר בהלצ'ין) .

מניסיוני,על נשים שהופנו למוסד זה, הופעל לחץ כבד לחזור לחיק בני זוגם, גם אם אלה היכו והתעללו בהן. המשקל וההתייחסות לאלימות נגד נשים ולפגיעה בהן היו נמוכים מאוד וגם אם הוסבר לגבר כי עליו לשנות את התנהגותו עדיין לא כובדה עמדת האישה כי אינה מוכנה לסלוח וגם כי לא תסכין להתנהגות דומה בעתיד. בסופו של דבר הייחודיות שבגישור הנובעת ממקור התרבות של הצדדים היתה לרועץ וכתוצאה מכך נשים אתיופית רבות מסרבות לפנות למוסד זה.

אפשר להבחין בין שני מקרים, האחד בו החלש והמדוכא מבקש לצאת מכלאו, כמו הנשים בדוגמה האחרונה, והשני בו החלש מפנים את ערכי החברה ואינו מבקש לשנותם. כך לדוגמה בספר "כופרת" מתוארת התנגדותו של אביה של הסופרת לברית לבנות ודווקא סבתה היתה סוכנת התרבות שמלה אותה בכוח.

לדעתי בשני המקרים אין להסכין עם מציאות בה אדם אינו יכול לממש את זכויותיו הבסיסיות. בנושא שבנדון, אין להשלים עם אלימות כלפי נשים, בודאי לא כאשר הן מבקשות להימלט ממצב הקשה בו הן נמצאות אך גם לא, אם הן סבורות שהן ראויות לעונש אותו הן מקבלות.

אני רוצה להדגיש כי אינני מבקרת חלילה, תרבויות עתיקות שיש בהן יופי רב ומסורת חשובה רבת שנים אולם אני סבורה כי הגבול שבין כיבוד התרבות השונה לבין ביקורת וניסיון לשינוי, עובר, במקום של הפגיעה בחלשים שבחברה עצמה. לא יתכן לדעתי להסכין עם רמיסתן של זכויות (של נשים ילדים או כל תת קבוצה אחרת) בשם אידיאולוגיה של רב תרבותיות וכיבוד השונה והאחר. יש להתאמץ וללמוד את התרבות השונה לגווניה ולדקויותיה על מנת שניתן יהיה להבין ולקבל את האחר אולם כל זאת רק כאשר אין הדבר נעשה על חשבון החלש והמדוכא.