בכל סכסוך זוגי של הורים, המסתיים בפירוד ובמגורים נפרדים עולה הצורך לקבוע "הסדרי ראיה".

הסדרי הראיה הינם המועדים בהם ההורה שאינו משמורן (ברוב המקרים מדובר באב) פוגש את ילדיו.

בדרך כלל מצליחים הצדדים בעצמם לקבוע את המועדים בהם יבלו הקטינים בחברת ההורה שאינו המשמורן.
בחלק מן המקרים, נאלץ בית המשפט לקבוע עיתים למפגשים אלה – לא אחת, לאחר התערבות פקיד סעד הבודק את המשפחה,
נפגש עימם ביחד ולחוד ומגיש סיכום והמלצות לבית המשפט לעניני משפחה, שלו הסמכות לדון בענין זה.

החוק הרלוונטי לענין הסדרי הראיה הוא חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 סעיף 24 לחוק, עוסק בזכויותיו של
ההורה שלא מחזיק בקטין לבוא עימו במגע.

 

תביעות שעניינן הפרת הסדרי ראיה או תביעות לאכיפת הסדרי ראיה, המוגשות כנגד ההורה המשמורן, הינן עניין שבשגרה בבתי משפט
לענייני משפחה. – תביעות שגרתיות פחות, הינן תביעות המוגשות ע"י הסבים והסבתות של הקטינים אשר מנועים מלפגשם, מסיבות שונות.

לא אחת קורה כי לסכסוך הזוגי "נשאבים" גם הורי בני הזוג. במקרים כאלה עלול ההורה המשמורן ל"העניש" את הורי בן הזוג השני על ידי
ניתוק הקשר בינם ובין נכדיו. בצר להם נאלצים סבים וסבתות להידפק על דלתות בית המשפט ולבקש את סיועו.
 

הבעיה המרכזית בהגשת תביעות כאלה נעוצה בעובדה שאין כיום אחיזה ברורה בחוק, לזכויות הסבים והסבתות לפגוש את נכדיהם. החריג היחידי בחוק (שלעיל), עוסק בזכותם של הורים שכולים. אשר החוק מקנה להם את הזכות לפגוש את נכדיהם.
(סע' 28א לחוק הכשרות המשפטית). ניתן לנסות לתבוע גם מכוח סעיף אחר (ס' 68 לחוק) המקנה לבית המשפט אפשרות לנקוט
באמצעים זמניים או קבועים על מנת לשמור על עניינו של קטין. סבים יכולים לנסות להוכיח כי טובתו של הקטין מחייבת קשר עמם.

בעת האחרונה החלה יוזמה לפתור בעיה זו על ידי קביעת חוק מפורש שיאפשר מפגש בין סבים לנכדיהם. יוזמה זו הינה מבורכת הן משום שביכולתה לצמצם את מלחמות ההורים ולמנוע מהם לפתוח "חזית" נוספת, באמצעות עירובם של הסבים והסבתות. כן היא מבורכת מאחר
והיא דואגת לטובת הילד. עקרון טובת הילד, כידוע, הוא עיקרון על במשפט הישראלי ודאגה, באמצעות החוק, לקיום קשרי משפחה תקינים
עם סבים וסבתות נכנסת בגדר עקרון זה.